מדרש על שמואל א 17:33: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן הַזֶּה, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁיְּהֵא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁיְּהֵא גִּבּוֹר בְּכֹחַ. בּוֹא וּרְאֵה כְּשֶׁהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְּוִיִּם, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד הָיָה מֵנִיף אוֹתָם. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. הֱוֵי, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעֹשֶׁר מִנַּיִן. שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׂרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וּמִלְּאוּ אֶת הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם בְּגָלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ שָׁאוּל, לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעוּרָיו (ש״א יז, לג). אָמַר לוֹ דָּוִד, רוֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הַאֲרִי וְאֶת הַדֹּב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְגוֹ', גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (ש״א יז, לד-לו). אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל, וּמִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכֹל לַהֲרֹג אוֹתוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד, ה' אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיָּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם פסוק לז). מִיָּד, וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו (שם פסוק לח). וּכְתִיב בְּשָׁאוּל, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שם ט, ב). כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן צָרָה. כְּשֶׁרָאָה דָּוִד כֵּן שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִירֵם דָּוִד מֵעָלָיו (שם יז, לט). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְהוּא מִתְמַנֶּה מֶלֶךְ, נַעֲשֶׂה אָרֹךְ. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו. אָמַר דָּוִד, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים טז, ט).

[ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים]. מה כתיב אחרי הענין הזה, והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), למה נקרא שמו גדול שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהיה גבור בכח, בא וראה אהרן כשהניף את הלוים עשרים ושנים אלף ביום אחד, כיצד היה מניף, מליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח, ובעושר שאם לא היה עשיר, אחיו הכהנים מעשרין אותו. מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול, ויצאו אחיוהכהנים וראו אותו חוצב אבנים, ולא הניחוהו, ומלאו את המחצב לפניו דינרי זהב, [ומנין] שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ולא כהן גדול בלבד, אלא מלך כיוצא בו, וכן אתה מוצא בדוד, כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי, אמר לו שאול, לא תוכל ללכת אל הפלשתי וגו' ש"א יז לג), א"ל דוד, רועה היה עבדך [לאביו] בצאן וגו' (שם שם לד), ויצאתי אחריו והכיתיו וגו' (שם שם לה), גם את הארי גם את הדוב וגו' (שם שם לו), א"ל שאול ומי אמר לך שאתה יכול להרוג אותו, השיבו דוד וכי קניגויי למדני אבא, ה' אשר הצילני מיד הארי וגו' (שם שם לז), מיד וילבש שאול את דוד מדיו וגו' (שם שם לח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שם ט ב), כיון שהלבישו וראה שהם עשוים לו, מיד הכניס לו עין צרה, כשראה דוד שהלבין פני שאול, א"ל לא אוכל (לצאת) [ללכת] באלה כי לא נסיתי (שם יז לט), הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ויתמנה מלך נעשה ארוך, למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה היה משובח יותר מאחיו, אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שאיני זז מכבודי לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח (תהים טז ט).

ולא יחלל זרעו. להביא את האשה המתחללת שגם זרעה מתחלל, וצריכים הכהנים שלא יהיה בהם מום כמו שפירשו רבותינו ז"ל, וצריך הכהן שיהיה בו החמשה הנזכרים למעלה ואם חסר אחד מהם אינו עובד ואין מושחין אותו. ומעשה בפינחס שמינו אותו כהן גדול ויצאו אחיו לעיין בו החמשה הנזכרים, וראו בו ארבעה חוץ מן העושר שלא היה לו, והיה חוצב באבנים, והלכו אחיו ולאו המחצב זהב, לקיים מה שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ורוצה לומר שצריך להיות לו קומה ואפילו שיאן לו קומה כשימשחו אותו תגדל קומתו, וכן אתה מוצא בדוד ע"ה כיון שהלך אל גלית, אמר לו שאול לא תוכל [ללכת את הפלשתי הזה] להלחם עמו כי נער אתה גוו' (ש"א יז לג), אמר לו דוד רועה היה עבדך לאביו וגו', ויצאתי אחריו (והכאתי) [והכתיו] והצלתי וגו' והמיתיו (שם שם לד לה), ואמר לו שמא אין אתה יכול אליו ויהרגך, אמר לו לא תדאג, ה' אשר הצילנו מיד הארי ומיד הדוב [הוא יצילנו מיד הפלשתי הזה (שם שם לז)] מה עשה וילבש שאול את דוד מדיו ונתן כובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון (שם שם לח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל (האנשים) [העם] (שם ט ב), וכיון שהלבישו בגדיו, דוד היה קצר, ושאול משכמו ומעלה [גבוה], ובאו בגדיו על דוד שוה בשוה, וזו היא ראייה שדוד ע"ה ראוי היה למלוכה, וכיון שראה שאול כי בגדיו על דוד שוה בשוה, הכניס בו עין רעה, וכיון שראה דוד כי שאול מעיין בו, אמר לו אדוני קח בגדיך, כי לא (נסיתי) [אוכל] ללכת וגו' (שם שם לט הוי אפילו המלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר, מיד הוא נעשה ארוך, ובשביל מה אלא כשימשח בשמן המשחה הוא נעשה משובח מכל אחיו, אמר דוד רבונו של עולם כשמשחת אותי בשמן המשחה אני שמח, ואיני זז מכבודך לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח (תהלים טז ט):